תמיד חייב לקרות משהו קיצוני במעברים. אני לא יודעת איך זה קורה אבל זה לא משנה כמה אני מתכוננת, או מתכננת, מתארגנת יום לפני טיסה או נסיעה למדינה אחרת תמיד משהו משתבש ביום של הנסיעה. אני מרגישה כאילו טמטמת משתלטת לי על המוח ומשבשת לי את הבהירות המחשבתית ומטשטשת לי את מה שביברור מולי. אני בת אדם רגועה ועדיין אני מצליחה ביום של נסיעה לשבש לעצמי את הניוירונים ולהעמיד את עצמי ברמת חרדה גבוהה מאוד.

והנה הנסיעה האחרונה.

הטיסה: משדה תעופה מלפנסה (מילאנו) לטוניס.
המזוודה, התיק גב, הבגדים. הכל מוכן לנסיעה. אני פוגשת את סילבנה שאירחה אותי בטורינו ונותנת לה את המפתח לדירה שהתגוררתי בה והיא מקפיצה אותי לתחנת רכבת. אני אמורה לקחת משם אוטובוס לשדה.

די מוקדם בבוקר ויש לי זמן אז אני הולכת לקפה יפייפה שהייתי בו בעבר ושותה באיטיות את האספרסו האחרון שלי בטורינו ולצידו שני קוראסונים קטנים, הום מייד במילויים שגורמיים ליצור מוגבר של ריר בבלוטות. חצי שעה מאוחר יותר אני הולכת לעבר האוטובוס, נכנסת לחנות ליד, וקונה כרטיס לאוטובוס. יוצאים בעוד עשר דקות ואני עומדת בנחת ביום השימשי והיפה שנפתח מולי.

כשהאוטובוס מגיע אני מכניסה את המזוודה, עולה ומכרטסת את הכרטיס. אני לא יודעת למה, אבל אחרי שהתישבתי, הסתובבתי לבחור שישב מאחורי ושאלתי אותו אם זה לשדה תעופה מלפנסה, מילאנו. טוב… הוא ענה לי.. לא. זה לשדה תעופה של טורינו, למילאנו זה ממש לא כאן.
שיט.
ירדתי מהר מהאוטובוס, הוצאתי את המזוודה מתא המטען והתחלתי לשאול בהיסטריה פועמת מאיפה אני לוקחת את האוטובוס למילאנו! כמה אנשים ענו לי באיטלקית שזה לא מהתחנה הזו והצביעו לי אל עבר הרכבת.

נכנסתי לחנות שקניתי ממנה את הכרטיס והמוכרת הסתכלה עלי בבוז ואמרה לי שאני צריכה להגיע לפורטה סוזה (זו תחנת רכבת אחרת) והאוטובוס יוצא רק ב11:00!! זה מאוחר מידי בשבילי! וזה אומר שאני אפספס את הטיסה! עכשיו כבר ההיסטריה התחילה לגעוש ולהיות יותר נוכחת בבירור. התקשרתי לסילבנה והסברתי לה את המצב. היא לא הבינה איך לא אמרתי לה שאני נוסעת למילאנו… ואני הייתי בטוחה שדווקא כן אמרתי לה.

לא חשוב.. היא אמרה לי לתפוס מונית לתחנה השנייה והיא תברר לי בנתיים מתי האוטובוס. בזוית העין ראיתי תחנת מוניות וחציתי את הכביש בריצה עם המזוודה ועם העקבים שהחלטתי ללבוש דווקא היום (טעות, לעולם לא ללבוש עקבים ליום של טיסה..כי תמיד יש את האופציה שתצטרכי לרוץ). נכנסתי למונית ונתתי את שם התחנה. באמצע הנסיעה סילבנה מתקשרת ומבשרת לי את המרה השחורה שאכן יש אוטובוס רק ב11:00. נתתי לה לדבר עם נהג המונית וכשהוא החזיר לי את הטלפון היא בישרה לי שאם אני לוקחת מונית זה יעלה לי 200 יורו!

אין מצב!

תוכנית חלופית… הנהג וסילבנה מדברים ומעדכנים אותי שאני צריכה לקחת רכבת מהירה שיוצאת ב10:00 למילאנו ומשם אוטובוס לשדה. השעה רבע ל10:00 ואני אומרת יאללה סבבה אני אנסה את זה. אחרי שהנהג מוריד לי את המזוודה אני רצה פנימה לתחנה, נכנסת ישר לאיפה שקונים כרטיסים ומוציאה מספר לתור. האיש שלפני לוקח את הזמן , אני מסתכלת על השעון..עשרה לעשר..

סוף סוף הגיעתי לפקיד. כרטיס לרכבת מהירה למילאנו בבקשה. הוא בודק במחשב ומאשר. אני מוציאה את הארנק והוא אומר לי שאי אפשר לרכוש במזומן אצלו, רק באשראי.
אתה לא רציני!!!!!
אני מחפשת את האשראי במהירות ומגישה לו אותו. הוא מעביר אותו…

לא עובר..

אני מתה.

מעביר שוב..עובר.

יש לי כרטיס.
יאללה לפלטפורם 4.
טוב..כמובן שלא הלכתי לכיוון הנכון והייתי צריכה לרוץ… שוב.. בשביל להספיק לרכבת בשנייה האחרונה.

עכשיו הגיעו 50 דקות של הפוגה מהזוועה שהייתה עד עכשיו. לקח לי כמה דקות טובות להירגע ועוד כמה דקות לזיעה הקרה להתייבש.

הרכבת הגיעה בעשר דקות איחור למילאנו ואני יורדת במהירות עם המזוודה. הולכת במהירות בין מלא מלא אנשים ומצליחה להגיע לאוטובוס שתי דקות לפני שהוא יוצא לשדה. זה אמור לקחת שעה… זה לקח קצת יותר.

ירדתי במהירות מהאוטובוס ונכנסתי לשדה ישר לדלפקים של טוניס אייר.
הגשתי את הדרכון הגרמני, והדיילת שאלה אותי בגרמנית משהו על המזוודה. אמרתי כן אפילו שאני לא יודעת מילה בגרמנית.

– סוף –

סתם.

בחיוך מקסים היא בישרה לי שיש דיליי והטיסה תצא רק עוד שעתיים וחצי. …

ועכשיו… לתוניס