כבר שלושים שנה וחצי אני מחכה עם הקניות שלי בגלל שאני יודעת שאני אמורה להגיע לאמריקה.
אני מוחקת דברים שכתבתי לעצמי בוויש-ליסט בקו שחור ועבה אבל במקום שהרשימה תתרוקן היא דווקא ממשיכה להתמלא. וכמו חיה רעבה שום דבר לא מספק  תחושת שובע.
חיכיתי לאמריקה כי ידעתי שאוכל למצוא יותר מבחר במחירים שאני יכולה לעמוד בהם ועדיין לצאת עם מוצר משובח.
אמריקה – המקום שיש בו הכול. את נכנסת לסופר ומתבלבלת בין המעברים ובין כל הקופסאות שימורים. מרוב שיש כל כך הרבה מוצרים את לא מוצאת את המוצר שאת באמת רוצה ובמקום לצאת עם ירקות ואוכל את קונה חבילה של צ’יפס.. או יותר נכון כמה חבילות של צ’יפס כי יש מבצע אחד פלוס אחד וקבלי עוד ארבעה באותו מחיר.

עם תחילת הסמסטר לא הסתפקתי רק באופניים משומשות במצב חדש;
לאחר סקר שוק נרחב בניו יורק הגעתי למסקנה שזה לא הגיוני לקנות מחשב חדש שהוא לא מקבוק – אז החלטתי לקנות מחשב ריפרבישט של לנובו שיודע לעשות יוגה, להתקפל, להפוך למעיין טבלט עם מסך טאצ’ אבל גם להיות מחשב נייד רגיל עם מקלדת.
גם נרכש לו טלפון סמסונג נוט – 4 משומש במצב חדש שכשהוא הגיע כל כך התרגשתי שהוא באמת נראה חדש, רק שהתברר שכששמתי את הסים שלי שהוא חסום באיזה קוד שמנע ממני להשתמש בו ולקח כמה ימים טובים עד שנמצא ההאקר האמריקאי שהצליח לפרוץ אותו ואיפשר לי סוף סוף להתחיל עם השדרוג המיוחל.

הקניות פה לא נגמרות לעולם. את חושבת שכבר סיימת ויש לך את כל מה שאת צריכה אבל אז את מגלה שהאופניים שלך צריכות מנעול ממש טוב כי גונבים פה את האופניים ושהמחשב שלך צריך כיסויי ושכדאי שלמחשב בתוך הכיסוי שאת עתידה לקנות יהיה תיק ראוי.
את המצרכים והירקות הזמנו מאתר אינטרנט .. שזה לקח כמה שעות נכבדות מול המסך עתיר הפיקסלים של המחשב הריפרבישט שלי.

מתחתינו גר דייר נוסף שלא ראינו מעולם ואם לא דופקים בדלת בשביל להביא לנו משהו שהזמנו אז דופקים בדלת עם חבילה ששייכת לדייר מלמטה.
את מתמכרת לחוויות הקנייה אונליין ואת נגררת מרכישה לרכישה.. כמו סרט אימה את מוצאת את עצמך עמוק בתוך מנהרה שאת יודעת איך את נכנסת אליה אבל את ממש לא יודעת איך תצאי.

מישהו


יש כמה תופעות נלוות לכל הרכישות שעשיתי. הראשונה זה שאני מתרגלת כתיבה עיוורת עם משחקים אווליים של כל מיני אתרים שמבטיחים שתוך כמה ימים אני הופכת במינימום לקלדנית מטורפת שיכולה להתקבל לעבודה בבית משפט מרוב שהיא שורפת את המקלדת מהמהירות שהיא מקלידה.

נכון שיכולתי פשוט להדביק מדבקות של אותיות בעברית על המקלדת אבל העדפתי להשאיר את המחשב שלי בתולי עד כמה שאפשר (אמרתי כבר ריפרבישט?).


ובפינת הבישול :
השבוע רצו להם המון ירקות, קטניות, ופחממות במטבח: סלט עדשים שחורות עם בטטה, פטרוזיליה, וכוסברה, מרק נודלס חריף בטירוף עם מלא ירקות, טופו רך עם קצת שמן סומסום, סויה וג’נג’ר, תבשיל שעועית לימה עם מרווה ועוד ועוד כל מיני סלטים למניהם.
הגילוי המרעיש שהיה לי השבוע במטבח היה הפלנטן שמישהו הכיר לי.
סוג של בננה אבל יותר במרקם ובטעם של תפוח אדמה.
הקפצנו אותה במחבת, הוספנו אותה לתבשילים ולסלטים, אכלנו את זה עם ריבת תותים ואפילו אפינו אותה בתנור ואכלנו את זה בתבשיל אורז. אסכם במילה… טעים!


בסוף יצאתי מהבית לסיבוב על האופניים.
יום חמים שטף את די סי.
פדלתי עד וושינגטון מונומנט שם הייתה היתכנסות למען הפלטים היזידים שנמלטו מסוריה ובכלל מעין עצרת למען פלטים באשר הם. הנוכחות הייתה עלובה ועדיין משכה את ה”אם תרצו” האמריקאים למניהם שהניפו שם דגל אמריקאי עצום ונופפו בשלט שמביע את מורת רוחם מההיתכנסות.
שלא תבינו לא נכון.. שום דבר בהיתכנסות הזו לא היה צנוע. הרבה כסף הושקע שם, בבמה, בוידאו, במסכים שנועדו להקרין בלייב את הנואמים (רק שזה לא היה ממש נחוץ כי לא ממש הייתה צפיפות בין הצופים), מים, שוקולד, סוכריות שחולקו בין הקהל המצומצם. רק חבל שהקהל האמריקאי שכח לבוא.
אחרי כמה זמן גם אני חתכתי והמשכתי בפידול.

האפשרויות שלי עדיין מצומצמות כי עוד לא קניתי מנעול אבל אני כבר יכולה לכתוב שאמנם נחמד לפדל בעיר אבל יש תחושת נימנום באויר.
שום דבר לא ממש דחוף פה לאף אחד.
מה שהיה היה וזה מה שיש ובזה צריך להיסתפק.
אולי אני טועה אבל את זה עוד נגלה.