כמה ימים דחוסים ואינטנסיבים עברו להם.
זה התחיל ביום חמישי.
ירדתי מהקומה השניה של הבית אחרי שנת לילה ארוכה ולאט לאט פתחתי את היום.
לקראת שתיים עשרה בצהריים כבר שכבתי על הריצפה בסלון, תרגלתי את תרגילי הבטן שלמדתי מהוידאו של בעלת הבית והקשבתי לפודקסטים על אנשים שרוצים להתחיל את החיים שלהם מחדש בתור משהו אחר לגמרי.

שקועה לגמרי בעיסוקי, באיזה רגע נדיר שדיברתי בטלפון עם חברה טובה, הסתכלתי במקרה לעבר חלון הענק של הסלון שצופה למרפסת ולחצר האחורית של הבית.
מישהו זר עמד שם.
פשוט עמד שם והיסתכל לתוך הבית.
אני לא יודעת אם הסתכל ישירות עלי או על תכולת הבית אבל בכל מקרה העובדה שהרמתי את העיינים שלי לחלון והוא היה במרפסת, דבוק לחלון גרמה לי לדריכות מטורפת.
התרוממתי במהירות ורצתי לעבר הדלת כשאני צועקת לעבר הפולש הזר. אני חושבת שהוא גם הופתע למצוא מישהו בבית וכשרצתי לעבר הדלת הוא נמלט מהחצר האחורית.
הלב שלי דפק בחוזקה והחוויה השאירה אותי קצת בחרדה. ליתר ביטחון חייגתי 911.

לא האמנתי שאי פעם אחייג 911. חשבתי שמחייגים את המספר הזה רק בטלויזיה, בסדרות אמריקאיות. שני שוטרים הגיעו אחרי זמן קצר, שאלו אותי כמה שאלות, והלכו לדרכם… אי אפשר לומר שזה נתן לי תחושת ביטחון מחודשת אבל זה מה שהיה ובזה הייתי צריכה להסתפק לעת עתה.
בלילה חלמתי חלומות שבהם דימיינתי כל מני תרחישים שפורצים לדירה וסצנות מסרטי אימה בהן אני שומעת את החריקות של מדרגות העץ הישנות שמעידות על פולש כזה או אחר שנמצא בבית…

למחרת בצהריים כבר הייתי בדרך לשדה תעופה. בדרך לאיטליה.
בשדה תעופה, הפקיד של בריטיש-אירוויז העיר הערה על הקונקשין הקצר שיש לי בלונדון ועיוות את הפנים שלו כשראה שמדובר רק בשעה.
ניסיתי להיתעלם מההערה שלו ולחשוב חיובי אבל הטיסה מוושינגטון המריאה בחצי שעה איחור.
הייתי כמעט הראשונה שירדה מהמטוס ורצתי כל הדרך לטרנספר, ועדיין…החזירו אותי ישר לדלפק של בריטיש לכרטס לי כרטיס חדש..
שלחתי מייד מייל למארגנים באיטליה והודעתי להם על האיחור הצפוי שלא מנע את נסיעת החינם של הנהג עם השלט ששלחו לאסוף אותי משדה התעופה.
קיבלתי חמש פאונד עלובים כפיצוי על עוגמת הנפש ורכשתי בהם קפה ועוגת גזר טעימה. (פעם הייתי מצליחה לקבל פיצוי של מאה חמישים דולר על דבר כזה. היום החברות תעופה שמות זין על הנוסעים ולא אכפת להם בכלל.. יש עוד שישים כמוני בתור שפיספסו את הקונקשין שלהם והם יודעים שדברים כאלה לא באמת יגרמו להם לפספס לקוחות. אלה רגעים שאני חשה שנאה טהורה לגופים גדולים עם מלא, מלא פקידים קטנים). בכל מקרה לקחתי את הקפה והעוגה שלי וחיפשתי פינה לשבת. מצאתי מקום פנוי אחד באיזור הישיבה של הקפה.

שולחן של גברים מבוגרים, גרמנים שכבר בשמונה בבוקר היו עם בירה ביד. שאלתי אם המקום פנוי והם הזמינו אותי להצטרף בשמחה.
לא עברה דקה וכבר ניהלתי שיחה עם הגרמנים מדיסלדורף שחשבו שאני רקדנית עמוד. במקביל, התפתחה שיחה עם בריטים בגיל העמידה שישבו בשולחן ליד שגם להם הייתה כבר כוס שנייה של בירה ביד (אני מזכירה – מדובר על שמונה בבוקר). כשהבריטים הלכו, אמריקאית התישבה במקומם והתחילה לדבר איתי אחרי שהציצה והתפעלה שאני מקלידה אותיות בעברית שלא מופיעים על המקלדת (כתיבה עיוורת .. אחת המיומנויות הטריות והחדשות שרכשתי בוושינגטון). קבלתי מהגרמנים עוגיות וכל מיני סוגי שקיות של צ’יפסים שמשום מה התחשק להם לתת לי ציידה לדרך (פיצויים?) ונפרדתי מהם לשלום.

אני באיטליה. גרה בדירונת מפנקת עם מקינטה ונוף לטירה. הגעתי לעיירה בארבע אחר הצהריים ובחמש כבר סיימתי את כל האטרקציות שיש לעיר להציע. זה היה קל. יש בה טירה ועוד רחוב של בתי קפה ומסעדות. התחשק לי לשבת בכל בית קפה קטן שעברתי ולדפוק אספרסו אבל לא עשיתי את זה.

עכשיו אני יושבת בכיכר שבסוף הרחוב, סמוך לשולחן במסעדה כשהפנים שלי פונות אל עבר הכיכר.
השעון של הכנסייה מצלצל כשהשעה שמונה. יש אורות צהובים, רכים מתאורת הרחוב וקולות נעימים של אנשים מדברים. מגישים לי כוס יין אדום ואני מתרווחת ומסתכלת אל עבר הכיכר.
לוגמת לגימה קטנה מהיין ונותנת לתענוג להתפשט לי בגוף.
איך פתאום אני באירופה כשלפני שנייה הייתי באמריקה? וכמה זה מרגיש אחרת..
אני בסרט אחר לגמרי מזה שהייתי בו אתמול כשעוד חלמתי על פורצים וגנבים.

מולי הונחה פיצה ענקית, מלאה בירקות : ארטישוק, זיתים, תרד, עגבניות, בצל, פטריות, קישואים, ובזיליקום. זה נראה עשיר, וכשאני טועמת את זה, זה גם מרגיש עשיר. אני מנסה לאכול לאט, אפילו שלא אכלתי מהבוקר. זה מצליח לי. האכילה האיטית גרמה לי להתמלא די במהירות אבל לא גרמה לי לוותר אפילו על משולש אחד.
איפה אני יכולה להיתחרע על ארוחה בצורה כזאת מושחטת אם לא באיטליה?
בא לי עוד כוס יין ואני מהססת לבקש.
בסוף אני בכל זאת מבקשת עוד כוס יין אחת שמלווה בקינוח שהשף הציע לבחור בשבילי.
אני כבר קצת שתוייה כשהכוס השנייה מונחת מולי על השולחן כשהפעם מצטרף אליה גם הקינוח שוקולד.
אני לוקחת כפית קטנה ומכניסה לפה. טעם של שוקולד מריר מתפשט לי בחלל הפה וזה משכר יותר מהיין.
וואו.. טעים.. איזה שחיטות , אני חושבת לעצמי.

ואז עוברת לי המחשבה שיש דברים שאני יכולה לעשות אותם רק כשאני לבד כמו לדבר עם זרים, או לבהות בלי לדבר בזמן שאוכלים..אפילו לאכול ממש לאט אני מצליחה כשאני לבד.. ואולי הכל ענין של תירגול.
תשע והשעון של הכנסייה מצלצל בחוזקה. מישהו עם אופניים שמחוברים אליהם זרי בלוני הליום עובר ממש קרוב למסעדה. אני עדיין עם היין והקינוח שנראה כמו משהו שלא הולך להיגמר לעולם.

בדרך חזרה למלון יורד עלי גשם ובכלל לא אכפת לי.