כולם מפחדים מהטייפון. מזהירים אותה כל הזמן והיא חושבת שזה אולי בגלל שהיא זרה.

היא התרגלה לרעש הצרצרים מחריש האוזנים ברחבי העיר ולכן נבהלה כשהרעש נעלם ובבת אחת נהיתה דממה. היא הפסיקה לפדל ועצרה בצד הכביש. דממה. היא הסתכלה מסביב וראתה שהרחוב ריק. היא נזכרה בפעם ההיא כשעוד גרה בתל אביב והיא פדלה ברחבי העיר כשלפתע החלה אזעקה. אלו היו זמנים של מלחמה ומסיבה מסויימת היא לא הרגישה שיכול לקרות לה משהו. היא פידלה כרגיל על האופנים ורק אחרי כמה צמתים, כשהיא הרגישה כמה הרחוב שקט וריק, היא שמה לב שהיא לגמרי לבד. רק אז, ירדה מהאופנים והלכה להסתתר באחד הבנינים הקרובים.

היא מיהרה לרכבת והצליחה להדחס לתוכה ממש לפני שהדלתות נסגרו. מאחוריה עוד הספיק להכנס איש שחבש מצחייה שחורה. הדלת נסגרה והוא בעט בדלת בחוזקה. היא קפצה בבהלה.

מהרגע הזה ובכל תחנה שהרכבת נעצרה, האיש בעל המצחייה השחורה בעט בדלת. בכל פעם היא נבהלה מחדש. היא הייתה היחידה שהתכווצה בכל פעם שנשמע רעש ההתפצחות של הדלת מרגלו של איש המצחייה למרות שציפתה לזה כבר אחרי שלוש הפעמים הראשונות. היו ארבעים ושתיים תחנות ולכן היו ארבעים ושתיים בעיטות
ומכאן אפשר להבין שהיו ארבעים ושתיים התכווצויות של בהלה.