אמא

הוא פגש בקפה הפינתי והחשוך זקנה קוריאנית עם מראה מתעתע.
קו המצח שלה היה הרחק מאחור, מה שהקנה לה מראה של גבר זקן. עם שיער לבן, מסופר קצר ומסורק לאחור כמו שהיה לה, בקלות יכולים לחשוב שהיא פוליטיקאי מנוסה מתוך המפלגה. כקמה לברך אותו הוא ראה את חולצת הריקמה הלבנה שלה ואת הגוף שלה שאין לטעות בו, גוף של אישה. אחרי שלחצו ידיים הם התיישבו זה מול זאת.

היא סיפרה לו על הבן שלה שכשהיה ילד/נער בן תשע בלבד נישא בשידוך לאישה בת שבעים. ככה יצא, שכשגדל והיה בשנות העשרים לחייו הפך להיות כבר אלמן. הוא לא ידע מה לומר לה על הסיפור שחלקה עימו אבל הרגיש שהיא רוצה שהוא ינחם אותה. הוא שם את ידו על ידה ונחרד מהתחושה המחוספסת של עורה. הוא לא הצליח לפענח מי התישבה מולו וככל שהפגישה התארכה הוא הרגיש שהוא לא בטוח עם מי הוא משוחח.

יש לו זיכרון ילדות מאוד ברור מאמא שלו.
הם נוסעים ברכבת למרכז העיר והיא מורה לו לשבת במושב שמולה בשביל שלא יחשבו שהם קשורים ושהוא בעצם הבן שלה. היא לבשה שמלה ורודה בהירה, כמעט בצבע העור שלה, גרביוני ניילון בהירים ונעליים ורודות בצבע של השמלה. השיער החום שלה היה מסודר בצורה כזו שנראתה כאילו זה עתה יצאה מהמספרה.

אחרי שהתישבו, הייתה מוציאה מראת כיס כסופה ונוצצת, פותחת אותה ומסתכלת על עצמה מקרוב. מיד לאחר מכן הייתה מוציאה מסקרה שחורה ומורחת בקפדנות על הריסים הארוכים שלה. אחרי המסקרה, היא הייתה שולפת אודם ומורחת אותו על שפתיה הקטנות. אף אחד ברכבת לא חשב שהם קשורים. היא מעולם לא הסתכלה עליו במהלך הנסיעה.

שנים לאחר מכן הוא חשב שאולי היא הכינה את עצמה לזר על סוס לבן.
בימים ההם, הוא רק הסתכל עליה בפליאה וחשב כמה היא יפה.

רגע לפני שהיו מגיעים לתחנה, והיו צריכים לרדת, היא הייתה מסמנת לו עם העיניים להתכונן, מכניסה את מראת הכיס ומוציאה מאוורר קטן שהיא כיוונה היישר לפניה בכדי שלא תופיע טיפת זיעה על עור הפנים שלה. הדלתות היו נפתחות, היא הייתה יוצאת במהרה והוא מיד אחריה.

רק ברחוב רשמקול, שהיה רחוב שקט וריק במיוחד, היא הייתה מאטה את קצב צעדיה, מחכה שהוא יגיע עד אליה ונותנת לו לקחת את ידה. הם היו הולכים יד ביד עד סוף הרחוב.
זה היה הרגע האהוב והענוג ביותר בילדותו.