בשבוע שעבר, סוף סוף חקרתי באופן משמעותי את הדאון טאון של די סי אחרי שביליתי כאן כבר יותר מחודש. הסיבה העיקרית שדחפה אותי לשלושה ימים אינטנסיבים של הליכות ומוזאונים הייתה ביקור של אמו ואחותו של מישהו.
ביקרנו בנאשיונאל ארט גלרי שאיגדה כמה פסלים משובחים של דגה ואוסף שווה של אמנות מודרנית שכלל בתוכו את הכוכבים שכולנו אוהבים. הלכנו המון ברגל בימים האלה ולסקרית של אופניים שאני זה לא היה קל. עברנו בכל המקומות התירותיים: הבית הלבן, המול, שהיה מפוצץ באנשים בגלל שבאותו היום נפתח המוזאון האפרו אמריקאי המפואר בדי סי שבו דווקא לא ביקרנו הפעם.
שתינו קפה משובח בבית קפה מקומי וקטן ודיברנו בלי הפסקה. בהמשך הימים הבאים הלכנו למוזאון של הפורטרטים (קראתי איפשהו שיש תערוכה שווה אבל בסופו של דבר היה שיעמום ואולי מיותר)
וביקרנו גם במוזאון השואה המדובר והאוובר רייטד שיש בדי סי.
באותו הערב יצאנו לגיי בר בשביל לצפות בדיבייט הנשיאותי הראשון בין הילארי קלינטון ודונלד טראמפ. הפאב היה מפוצץ בגברים שבאופן ברור היו בעד הילארי.
היה משעשע לחוש את האמריקאים המרוגשים שהגיבו בקולות רועמים בכל פעם שהילארי נתנה איזו שורת מחץ או שטראמפ אמר משהו שהוא לא פוליטיקלי קורקט.
בשבוע אחרי השבוע מוזאונים בדי סי נסענו לחקור את פילדלפיה הרחוקה מרחק של שלוש ורבע שעות.
כשירדנו מהאוטובוס בפילדלפיה בסביבות 12:00 השמיים היו אפורים והיה קצת גשם (שאוורז). הלכו לאיזור הדאון טאון ועברנו בתחנות ההכרחיות: במקום שבו התרחשה הכרזת העצמאות של ארצות הברית, וכל מיני מקומות שבנג’מין פרנקלין דרך בהם, ישב וחשב.
בצהריים, אכלנו במסעדה אינדונזית מקומית בשכונה שטרם עברה לגמרי ג’נטריפיקציה ומשם המשכנו לשוק האיטלקי שברובו היה סגור אבל בכל זאת מצאנו קפה הגון.
משם, באופן טבעי בלי שממש התאמצנו הרגליים שלנו לקחו אותנו לצ’יינה טאוון, שם לא הצלחנו להיתאפק מלקנות בסופר האסייתי מוצרים שהתרגשנו למצוא. מאוחר יותר הגענו לאייר בי אנד בי שאירגנו לעצמנו. חדר קטנטן בדירת סטודנטים, עם מיטה ללא פרעושים…
למחרת המשכנו לחרוש את פילדלפיה ברגל ועברנו בין כל מיני בתי קפה מדליקים, חזרנו לצ’יינה טאון לחנות קטנטנה שביקרנו בה ביום קודם שמוכרים שם קינוחי טופו משובחים וחלב סויה חם. אכלנו במסעדה ונצואלית שווה שהבעלים שלה גם טוען שהוא בין השוקולטרים האמריקאים היחידים באמריקה. הבחור לא עזב אותנו ונאם כאילו אין מחר על השוקולד שלו תוך כדי שהוא זורק אין סוף הערות סקסיסתיות שמשוות חטיפי שוקולד ומשקאות שוקולד לסוגי נשים.
בסוף נשברנו והזמנו משקה שוקולד שהגיע במעין כוס שנראתה לי כמו אסלה קטנה מחרס ..
ויותר נורא, שאם השוקולד בתוכה זה פשוט נראה כמו שירותים קטנטנים שעלו על גדותייהם.. מבחיל..
בכל מקרה.. זה לא הרתיע אותנו וטבלנו את הכפיות שלנו באסלה הקטנה.
השוקולד היה טעים אבל לא מדהים כמו שציפינו אחרי הנאום הבלתי נגמר של בעל העסק.
הזמנו חשבון וזזנו לאוטובוס חזרה לדי סי.
אז היה לנו יום בפילי ואז עוד יום בפילי ואנחנו במגמת המשכיות אז אפילו שחזרנו לדי סי הלכנו להופעה של פיליפ גלס…’
פיליפ גלס התגלה כאמריקאי למדי, כמעט בין שמונים וכשהוא מדבר על המוסיקה שלו בקושי מבינים אותו.
למרות שבמקור הוא מבולטימור אני מניחה שהוא מתגורר ומבלה את רוב זמנו בניו יורק.
האולם היה מפוצץ עד אפס מקום וכולם צחקו כשהוא התבדח על עצמו. האירוע היה לכבוד פתיחת חלק חדש במוזיאון ובגלל העובדה הזאת זה גם היה בחינם..
כשפיליפ התחיל לנגן על הפסנתר התחילו לי צמרמורות בגוף. הכרתי כמעט את כל הקטעים שהוא ניגן וזה שלח אותי רחוק מאוד במחשבות ובדימיונות. חשבתי על דברים שמעולם לא חשבתי עליהם לפני ואני לא יודעת למה הם הופיעו דווקא ברגע הזה.. הרי שמעתי את המוסיקה שלו כבר בעבר.
יצאתי מהמופע/שיחה מלאה בהשראה והמשכתי לראות את האוסף של מודיליאני, קצת פיקאסו, ג’קסון פולק ועוד כמה כוכבים. הדרך חזרה לדירה הייתה נעימה. המזג אויר היה מושלם ושמשי והמחשבות היו יחסית נקיות.
מהמטבח: תבשיל פופו שזה מעין גוש שעשוי מקמחים שונים (בינהם קמחים ממשפחת החלבולביים) בתוך ירקות, שעועית לימה עם מרווה, טורטיות כרגיל, אורז עם טופו ושעועית ירוקה (חריף!), קציצות עדשים מונבטות, תבשיל קארי ירוק עם חצילים,ואחרי שחזרנו מפילדלפיה עם הקניות
מצ’יינה טאון: מרק בוק צ’וי וקינוח של תפוח ועוד כל מיני דברים שמישהו הכין
