אני אתחיל דווקא מהסוף.
אני הולכת לדלפק האחרון והרחוק ביותר שנמצא בשדה ההולנדי בשביל לעשות צ’ק אין לטיסת צרטר של ארקיע. הכניסה לצ’ק אין מגודרת ושני אנשים חמושים מאוד עומדים בכניסה. שואלים אותי… ארקיע? אני עונה שכן ומיד חולפת על פניהם ונתקלת בעוד זוג הרי אדם מחומשים עם רובים ענקיים שנראים כמו צעצועים שעשויים בהשראת סרטי אקשן. אחר כך מגיע הביטחון.. כרגיל בחורה חייכנית מבקשת את הדרכון ואז מפתיעה אותי ושואלת אם יש לי דרכון נוסף. אני עונה שכן והיא מבקשת גם אותו. היא נעלמת לרגע עם שני הדרכונים שלי בשביל לרשום שהגעתי, דבר שנראה לי מוזר. למה היא צריכה את שני הדרכונים שלי וגם מה זה ענינה שיש לי שניים. למה היא צריכה לדעת? בכל מקרה העברתי את הזמן באדישות בריאה כמו שתמיד אני משתדלת לעשות בשדות תעופה. תור..ועוד תור..ותיק..ופספורט..וצילום..וגייט..ומקום למצוא בשביל להטעין את הפלאפון. עכשיו אני על המטוס עם משפחות ישראליות שלמות. הורים דווקא יחסית רגועים עם ילדים לחוצים ורעשניים. עוד כמה שעות אנחת בנתבג..

כמה ימים אחורנית..
הגעתי לבודפשט לבקר את זה שאני אוהבת. בודפשט נעימה, שימשית עם קצת רוח קרירה. יש בתים יפים , מאפיות גלוטן-פריי ואפשר למצוא מקומות ממש מקסימים עם כיסאות בחוץ, אספרסו טעים ולהעביר את רוב היום בקריאה, עבודה, טיולים ובישולים. הייתה לנו שגרה בבודפשט, אפילו ליוגה הלכנו פעם בשבוע. קרה שישבנו איזה כמה פעמים על הגשר שעובר מעל הדנובה עם בקבוק יין יחד עם כל מיני הונגרים ותיירים מזדמנים שבאים לחוות את ימי הקיץ המתקרבים. בלילה האחרון יצאנו. עברנו במסיבות שמתרחשות בבתים הרוסים עם מדרגות שמובילות לעוד מסיבות מתחת לאדמה. ההתנגדות הטבעית שהייתה לי בתחילת היציאה התפוגגה כשנכנסנו לחדר הראשון. והייתי מוכנה כבר לרקוד עד אור הבוקר אבל האופי המהיר שלי מיצה את כל החדרים והמסיבות אחרי שעה.. אולי קצת יותר.

בליל שישי אחד נסענו בנייט-באס לעבר פראג. האוטובוס לא היה נוח ויצאנו ממנו ב7 בבוקר מפוצפצים ועייפים. ירדנו עם התיקים בעיר והלכנו ברגל לעבר דירה שחיכתה לנו מעבר לגשר. עשינו מה שאנחנו עושים תמיד כשאנחנו מגיעים למקום חדש. הלכנו.. והלכנו..והלכנו.. בכל רחוב וסימטה..שעות..בין לבין תמיד נכנס האספרסו ובערב תמיד הייתה ארוחה. הבנו שקונצרט של 4 העונות של וולדי זו הפעילות האהובה על צ’כים או על תיירים כי היו שפע של פירסומות וכתובות בכל מיני תיאטראות, כנסיות ובתי קפה שהציעו הופעות של הרכבים שמבצעים את היצירה.
אז.. קנינו כרטיסים.. אבל לגירסה שנראתה לנו הכי איכותית, בתיאטרון שנראה לנו הכי אירופאי.

מפראג-לברלין..
בברלין ללכת זה כיף.. אולי יותר כיף מפראג ואפילו בודפשט..הכל שטוח ואני אף פעם לא התעייפתי. קצת מוזיאונים .וזה אבל בעיקר הליכות
הרבה אנשים מוכרים יש בברלין. חברים, קולגות, חברים לשעבר, חברים מן העבר, תלמידים. אנשים שעברו לברלין לפני כמה חודשים, לפני שנה, לפני כמה שנים, לפני 20 שנה. ככה פתאום קורה שבין כל ההליכות אנחנו עוברים שתי נשים שאחת מהן מניקה תוך כדאי הליכה אז אנחנו לא שמים לב לבחורה השנייה שקוראת לזה שלצידי בשמו אחרי שאנחנו עוברים אותם. חברה מן העבר..
ועוד.. כשאנחנו נכנסים לבית קפה רנדומלי אני פוגשת אישה שמגיעה באופן קבוע לשיעורים שאני מלמדת בתל אביב.
כנראה שככה זה בברלין.

ברלין-וופרטל.
בעצם איך הגענו לוופרטל? אין שם כלום חוץ מרכבת שנקראת אייר טריין (רכבת תלוייה שעושה בחילה ומחלת ים בכל נסיעה) ו… את הלהקה של פינה באוש. שוב, קניה ספונטנית של כרטיסים להופעה הכתיבה לנו את הטיול. מברלין יצאנו בלילה ולוופרטל הגענו מוקדם בבוקר. נחתנו בדירה של חבר שרוקד עכשיו בלהקה וחזרנו למזרון  שחיכה לנו לכמה שעות שינה. בכל זאת יש הופעה בערב.. וההופעה נמשכת שלוש שעות אז צריך להיות מרוכזים.
אחרי שהתאוששנו הסתובבנו באיזור שהחבר שלנו המליץ וטען שהוא ממש ‘חי’ ויפה. אני לא יכולה לומר שזה לגמרי הייתה המציאות אבל בכל זאת היינו חייבים לבדוק מה יש למקום להציע מלבד הדברים שציינתי מקודם.
למחרת כבר המשכנו לאמסטרדם..
לאמסטרדם הגענו אחה”צ המאוחרות..לקחנו את התיקים להוסטל שעשינו לו בוקינג ליום למחרת וזרקנו שם את התיקים בחדר שמירת חפצים. יצאנו חזרה לעיר והסתובבנו. ב00:00 היינו צריכים להגיע לבית האופרה בשביל לשמוע את האלבום סליפ של מקס ריכטר. שמונה שעות של קונצרט שנגמר ב8:00 בבוקר. אחרי שאכלנו ושתינו הגענו לתיאטרון. ממש התרגשתי. 

מקס ריכטר נכנס לבמה ויחד איתו התיזמורת הקטנה. הוא הציג אותם, כולם התיישבו והוא חתם את דבריו ב-סי יו און די אודר סייד.
הקונצרט התחיל…
מקס הניח את ידיו על הפסנתר. בתו הראשון שהוא הוציא התחלתי לבכות ודמעות שטפו לי את הפנים. הצלילים היו חדים, וחודרים עצמתי עיינים , פתחתי אותם , הסתכלתי על זה שלידי ושמחתי.

במהלך המופע לפעמים נרדמתי לפעמים הייתי ערה. לפעמים הייתי בין עירות לשינה. אבל כל הזמן הייתי בהקשבה.
לא הבנתי איך עברו כל כך הרבה שעות כשנכנס אור מהחלונות הגבוהים של בניין האופרה. לא ידעתי בדיוק מה הייתה השעה אבל עברתי ממצב מאוזן לישיבה בכיסא והסתכלתי לעבר הבמה. עכשיו כל הנגנים ניגנו את הוריאציה שמקס ריכטר ניגן בהתחלה רק בפסנתר. זה היה מרגש.. יפה היה לראות איך לאט לאט אנשים מתעוררים ומתיישבים על המיטות או על הכיסאות ומקשיבים לפלא של המוסיקה.

כשהמופע הסתיים הייתי עירנית לחלוטין. היה לי מלא כוח וכשיצאנו מהתיאטרון יצאנו לעיר שעדיין לא התעוררה. אני וזה שהולך כל הזמן לצידי הסתובבנו ברחובות העיר הריקה וחיפשנו קפה לא תיירותי. (משימה כמעט בלתי אפשרית באמסטרדם). אחרי חיפוש ממושך, פנייה לשתי נשים גבוהות, מקומיות ושריריות הביאה אותנו לרצוננו המבוקש. הן הצביעו לנו לעבר רחוב מומלץ והסבירו לאן ללכת תוך כדי שהן מאריכות בהנאה את ההפסקה שלהן מהריצת בוקר. הקפה של הבוקר היה מתוק אפילו שלא הייתה בו טיפת סוכר.
היום שלנו התגלגל לפארק שם תירגלנו את היוגה שעשינו דווקא בבודפשט.
מסביבנו ההולנדים רצים, עושים תרגילי כוח, נוסעים באופניים, ועושים תרגילי כושר שונים. הרגשנו שאנחנו רק מנסים להשתלב עם התרגילים הלא מרשימים שביצענו שם.

קנינו מצרכים וחזרו למקום היחידי שאשכרה עשינו לו בוקינג..קארי ירוק עם טופו, חומוס ואורז. מוצלח
היה נעים להתעורר ולעשות אהבה, להכין ארוחת בוקר טעימה ולהפרד מאמסטרדם.
אז ככה נראה יורוטריפ קטן מבודפשט דרך פראג, ברלין, וופרטל ואמסטרדם. 

עד הפעם הבאה…