אחרי כמה ימים בניו יורק אני ויובל הגענו לוושינגטון די סי. הגענו לבית שנתגורר בו בחודשים הקרובים באיזה שכונת פרוור פה בעיר. לפי המייל המפורט שקיבלנו מבעלת הבית ניתן להסיק שהבית שייך לזוג מבוגר שהגבר אמריקאי והאישה ממוצא אסייתי. כך פירטו לנו במכתב. הזוג מתברר, מאוד חרדתי והם וידאו כמה וכמה פעמים שהבנו איך להפעיל ולכבות את האזעקה ואיך לפתוח ולנעול את הדלתות שמופעלות על ידי מערכת חכמה אלקטרונית. סתם בשביל להוסיף על החרדה, במכתב שהם כתבו לנו הם טרחו לכתוב שהיו כמה פריצות בשכונה. אבל זה היה אצל השכנים לא אצלם ובמהלך עשר שנים היו שתי רציחות באיזור.. סתם שנדע.. ושלא נשכח לשים את האזעקה.
כל ההכנה הזו ישר הפעילה אצלי את הראדאר של הטכנופוביה שלי שכבר חשבתי שהתגברתי עליה והיא מאחורי. פתאום פעולות מטופשות כמו ללחוץ על כפתור ולהקיש כמה מספרים הלחיצו אותי.. גם הקטע הזה שצריך להפעיל את האזעקה בלילה גרם לי משום מה להיות יותר בחרדה מאשר סתם להיות בסבבה שלי.
אחרי שכל זה נאמר.. חשוב לציין .. שהגענו לבית מאוד גדול עם שני סלונים, מטבח מפלצתי, שני חדרי שינה וחדר עבודה. כל הדירה מאובזרת בטכנולוגיה חכמה כזאת, יש מערכת סראונד, טלביזיה חכמה (שאני לא יודעת בדיוק מה זה אומר אבל יובל התרשם מהידע שלה), המזגן מופעל עם הכניסה שלנו הביתה וזז איתנו כשאנחנו זזים בבית.. מישהו אמר האח הגדול?  ..ככה זה מרגיש..

יחד עם זאת, הבית מעוצב בטעם מאוד מאוד רע.. קירות ירוקים, וילונות בורדו, ארונות חומים כהים, שנדליר, שטיחים פרסים…, כמו שציינתי,טעם רע רע רע..
הפלוס המטורף היה כשפתחנו את הארונות של המטבח וגלינו הרים וערמות של תבלינים הודים ואסייתים לכל גווניהם. הכול יש פה. וזה בכמויות מסחריות. אנחנו עוד סחבנו איתנו כמה קופסאות של תבלינים מהודו בתמימותנו.
הקטע המשונה פה שזה מרגיש כאילו הבית זה מעין מבצר. ברגע שאתה נכנס אתה לא ממש יוצא.
כל יציאה הכי קטנה מהבית מזמינה בין חצי שעה או שלושת רבע שעה של הליכה (לכל כיוון). לא שזה כזה נורא אבל משהו באווירה פה חוסם את הקלילות של היציאה מהבית. כבר חיפשנו בקרייגסליסט אופניים שיעזרו לנו בעניין הזה.

אתמול הלכתי לאוניברסיטה בשביל לפגוש את האיש קשר שלי ולראות את המקום שאני אלמד בו. כשנכנסתי לבניין של האומנויות הרגשתי כאילו אני בסט של סידרת טלביזיה אמריקאית משנות ה80.
ריח של ישן עלה מהמסדרונות ומשטיחי הקיר לקיר שהיו שם.
רוייס, איש הקשר שלי באוניברסיטה, מורה לסטפס שמסתובב עם טרנינג לבן ואוזניות. הוא לא פגש אותי בכניסה והיו צריכים לחפש אותו בבניין אפילו שהגעתי בדיוק בשעה שקבענו.
הוא הראה לי את הסטודיו שכולו מראות ועמוד באמצע ואחר כך את התיאטרון שלהם. שהוא כל כך ישן, שהמתנ”ס בתל מונד נראה יותר מעודכן ממה שראיתי שם. כשנכנסנו לאולם התקיים שם שיעור ג’אז לכיתה של התיאטרון ושוב הרגשתי איך אני בסרט של מתבגרים אמריקאים.
רוייס עשה לי היכרות עם המזכירה שהמליצה לי לא לרכוש אופניים, לאיש הטכני ולעוד כמה אנשים שאני לא ממש זוכרת.. בסוף הוא הראה לי את המשרד שאני אמורה לשבת בו שזה קובייה קטנטנה עם ריח של שטיח. כשהתיישבנו שם הוא התנצל על זה שאין מזגן..בדיוק מתקנים את זה. אמרתי לו שממש לא נורא ושאולי כדאי שנשב במקום אחר שלא נהפוך לחמוצים כמו החדר הזה. אז ישבנו בסטודיו ודיברנו קצת על מה שהולך להיות ונראה שרק לי היה חשוב לעשות את השיחה הזו ומבחינתו כל מה שאני יעשה יעבור ויהיה מקובל. בזו הסתכמה הפגישה הראשונה שלי באוניברסיטה. עוד יומיים אני אשכרה מתחילה ללמד שם.

החוויה הבאה שחווינו זה הסופרמרקט האמריקאי.
חצי שעה של הליכה לקחה אותנו לסופרמרקט הגדול באזור. הכניסה אליו הייתה מפעימה. אין סוף מסדרונות ומוצרים. לקחנו סלסלה וניסינו להיות מפוקסים. חבילות ענקיות של צ’יפסים ריחפו מעלנו במעברים, בקבוקי ענק של שמן, אלפי קופסאות שימורים, מקררים אין סופיים של גבינות וחלקי בעלי חיים למכירה.. בקיצור אמריקה. חשבנו שתוך חצי שעה נהיה בחוץ אבל זו עבודה מפרחת לעבור מסדרון מסדרון ולהבין מול מה אנחנו עומדים. שלא לדבר על למצוא את הטופו בין כל הררי הגבינות שהיו שם. אני חושבת שהצלחנו לצאת אחרי שעה וחצי.. לא לפני שהצלחנו לעמוד בתור לקופה לפני טיפוס אמריקאית שהחליטה שאחרי שהעבירה את כל המוצרים אצל הקופאית היא בודקת מוצר מוצר כמה הוא עולה. ועל כל מוצר היא נותנת קומנט “wow that’s too expensive” ומוציאה את זה מהחשבון. עמדנו שם איזה עשרים דקות עד שהיא סגרה סופית את החשבון. אמריקה.

אז לסיכומם של הימים הראשונים ..נראה לי שאני אצטרך להתרגל פה לכמה דברים או לא להתרגל בכלל, אופניים יסדרו לי טיפה יותר טוב את החיים ושהמטבח והתבלינים שיש לנו פה יאפשרו לנו לבשל את כל האוכל שאנחנו הכי אוהבים.