Manhatan

 

מזמן לא כתבתי ודווקא המון דברים התרחשו פה באמריקה.

ההתעסקות האובססיבית סביב הבחירות הדביקה גם אותי ומצאתי את עצמי צופה בסקרים של נייט סילבר, בבלוג המשעשע של נדב איל ועוקבת באדיקות אחר כל חומר ויראלי חדש שעלה לרשת.
כל ההתעסקות בבחירות הציפה את כל החרא שבכל מקרה שט ברחובות ארצות הברית והתווסף לחוויה הכללית שיש לי מאמריקה (ארץ האפשרויות “הבלתי מוגבלות”).
בתקופה שאני מתגוררת פה בדי סי יש כמה דברים שלמדתי על האנשים שחיים כאן וכנראה שגם למדתי כמה דברים על עצמי.
האמריקאים, שאפשר למצוא בינהם את הרופאים הכי טובים בעולם, את המדענים הכי פורצי הדרך, את ההיטקיסטים הכי חנונים…  נמצאים בחרדה תמידית, הם מפחדים מאנשים שהולכים לידם ברחוב ונסגרים בבתים. הגזענות מורגשת לי כאן בכל פינה אפשרית והפערים החברתיים והכלכלים פרוסים לפניך כל הזמן מול הפרצוף כמו סלט קייל במקדונלדס.
לצד זה, אני מתארחת כאן בנדיבות ובנוחות מאוד גדולה ע”י האירגון והאוניברסיטה שהזמינו אותי וכצמחונית אי אפשר לומר שאני לא נהנת מפירות הכלכלה הגדולה בעולם.

בהליכה בדי סי אפשר לעבור ברחוב אחד שמתגוררת בו אוכלוסייה עמידה ולפנות פנייה לרחוב אחר עם חבורות של אנשים שיושבים על המדרכה. ועוד נרקומן ששוכב על המדרכה בהמשך הרחוב..
בפנייה הבאה, שוב תמצאי את עצמך ברחוב נקי ויפה שמתגוררת בו אוכלוסייה עמידה. המעברים החדים האלה מחייבים אותי להשאר בערנות מתמדת ולהיות מוכנה לזגזג ולחצות את הכביש לצד השני של הרחוב אם יהיה צורך.
האגרסיביות של החברה האמריקאית מוצגת לראווה ברחובות עיר הבירה האמריקאית וגם לסטיבי וונדר קשה שלא לראות את זה.

 

נהגי האובר שמסיעים אותי תמיד נלהבים להתחיל לשוחח איתי ומתאמצים מאוד להיות נחמדים. לא לקח לי המון זמן להבין שיש סיבה לחברתיות ולנחמדות ושתמיד אחרי שאני יוצאת מהרכב הם ממהרים לדרג אותי. בלי שעשיתי החלטה מוגדרת התחלתי להיות נחמדה ולהשתתף בשיחות היזומות ולפעמים אפילו ליזום אותם בעצמי. בנסיעה האחרונה שלי הנהג גילה לי את הנתון הסודי שאני מדורגת בתור נוסעת חמישה כוכבים. הוא היה אקסטרה נייס בתקווה שאדרג אותו באותה נדיבות שאני דורגתי עד עכשיו. נתתי לו חמישה כוכבים. בדיוק כמו שנתתי לעונה החדשה של מראה שחורה.

ובחזרה לבחירות – אין מנוס מההשוואה בין אמריקה לישראל כשמדובר על חרדה, נשק וגזענות. הדימיון בין שתי המדינות האלה מעורר תהיות.
אנשים בישראל נמצאים בחרדה מתמדת מאיום חיצוני.. דימיוני או לא ..
הכיבוש מעצב ומכתיב את הסביבה וההתנהגות הישראלית.
באיזה שהוא מקום האיום הוא “חיצוני”. לרובם של האזרחים האיום רחוק מן העין ומאפשר להם לחיות בהכחשה. אני יכולה להעיד על עצמי, כמתגוררת בתל אביב אני מוקפת בחברים ובקולגות מעולם האמנות עם הורים אמידים, קל לי להיות מוטרדת מהמצב הישראלי יחסית מרחוק. כאן לעומת זאת, החרדה יותר פנימית. וגם במקום הכי אינטימי, בדירה או בבית שלך, החרדה לא עוזבת אותך ואת לא מוגנת.
בעוד בישראל כמעט כל אזרח נשא נשק בחייו. כמות הנשקים שנמכרים כאן לאזרחים אמריקאים מבעיתה וכל יום מודיעים בחדשות על מישהו שנרצח מנשק חם.

https://i2.wp.com/i.imgur.com/SBCWjn2.gif?w=900

כמו שכתבתי..המתח מורגש כאן כשהולכים ברחובות וכשנכנסים לבתים.
אולי בסופו של דבר ישראל ואמריקה לא מאוד רחוקות בעניין החרדה, האלימות, הנשק, ההבריס.. והמרמור שלי
בשתי המדינות לפוליטיקאים הכי פופולרים יש שיער מוזר ושמות של ילדים שקיבלו כאפות בבית ספר.. (דונלד, ביבי..)

לסיכום: יש שמועות שבקנדה לא רע.

A photo posted by Addam Kuz (@addamkuz) on