הראשון ביולי נפתח עם גשם כבד. הנסיעה חזרה הביתה דרך ההרים על הכביש הרטוב הייתה קצת מפחידה. הגשם המשיך לתוך הלילה בלי הפסקה וכשהתעוררתי ממחשבות בארבע לפנות בוקר הוא עדיין ירד בחוזקה. אור כחול יפיפה נכנס לחדר שלי שבקומה השנייה. ניסיתי לחזור לישון אבל לא הצלחתי. רציתי להקליט את הגשם ביחד עם הציוצים של הציפורים. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהוא כזה חזק ורצוף מאז שאני פה. זה משרה עלי משהו בין רוגע למלנכוליה לדריכות.
כבר הפסקתי לשים לב לזמן. זה נראה לי שיש כל כך הרבה ממנו כשבעצם הוא ממש הולך להיגמר. אולי אני בהכחשה שהתאריך מתקרב והמופע עומד לעלות. לרגע עברה לי המחשבה שגם ככה הוא יתקיים בין אם הוא מוכן או לא. הייתי רוצה שזה יהיה מוכן. ושזה יהיה… משהו שאני לא אוכל לתאר במילים.
היומיים האחרונים היו מאמץ כביר. אחרי שסיימנו את החזרות נסעתי למאצויאמה ללמד שני שיעורים. תמיד נרדמתי בנסיעה לשם וכשהגעתי, לא האמנתי שאני צריכה ללמד שני שיעורים. הצטערתי שארגנתי לעצמי את הלוח זמנים הצפוף הזה וכל כך חששתי שזה יהיה לי יותר מידי. בסוף כשהגיע הרגע , נכנסתי לסטודיו , שמתי את הפלייליסט שהכנתי מבעוד מועד והזרמתי את האינפורמציה מהראש, לפה, לגוף ולכל התלמידים הרבים שהגיעו להשתתף בשיעור שלי. הרגשתי טוב. לא חשבתי על היצירה בשעתיים וחצי הקרובות, רק איך הגוף שלי זז ולאן מתחשק לי לקחת אותו. מידי פעם ראיתי חיוך של אושר על פנים של תלמידה. אני חושבת שהזעתי בזמן שלימדתי יותר מכל הימים שביליתי בעבודה באוצ’יקו. וזה לא שאני לא מתאמצת בחזרות כל היום.
הגוף שלי רך וטוב לו.
הגשם ממשיך לרדת בלי הפסקה ויש עוד כמה שעות עד שכל הבית מתעורר. אני שוכבת על הפוטון שעליו אני ישנה ומסתכלת מסביב על החדר שלי בתקופה האחרונה. הוא מבולגן. מאוד. אני אנסה לחזור לישון כי מחר יש יום ארוך. אולי עוד כמה שעות הגשם יפסיק.
