סיפור מספר שש

רותה היא אישה אייקונית שמכיר כל מי שהתמזל מזלו ונולד במחוז רוקולוני במזרח ארץ החוש. יש לה תלתלים אדומים גדולים ויש אנשים שאומרים שיש לה שדיים ענקיים. אני אף פעם לא ראיתי או שמתי לב זה. היא מסתירה את השדיים שלה כמו שני סוכנים סמויים בתוך מעיל כחול כהה וגדול.אף אחד לא יודע למה היא הולכת עם המעיל הזה גם בקיץ אבל יש שמועות ותאוריות שחוצות מחוזות ומדינות.

אני הכרתי אותה רק מרחוק וקינאתי באלה שהיו בקרבתה וידעו אודותיה דבר או שניים. זה היה רק במקרה, ביום סתווי שהיה דווקא חמים במיוחד שפגשתי מקרוב את האישה שפחדתי והערצתי מרחוק.

שמעתי רק את הפף, פף שהשמיעו נעלי הבית שלה אבל ידעתי שהיא בחדר הסמוך. דמיינתי אותה מורידה את המעיל וחושפת את גופה. תמיד חשבתי שהיא עירומה לגמרי מתחת למעיל, אולי בגלל השמועות ששמעתי. חיכיתי עם החבילה שהייתה עטופה בנייר חום ועמדתי באי נוחות ליד הדלת, בין שני חדרי הבית.

ריח חזק של אוכמניות, עוגת גבינה ובושם של איסימייקי הקיף אותי ונכנס באלימות לתוך נחיריי. ההופעה האגרסיביות של הריח כמעט שגרמה לי להתעלף והסיחה את תשומת לבי מכך שרותה עמדה מולי.

היא עמדה מספיק קרוב בשביל שיכולתי להרגיש את הבל הפה החם שלה. פחדתי מהמילים שיצאו לי מהפה ולפני שהספקתי לומר הברה אחת, הדלת שהייתה ביני לבין רותה נטרקה בחוזקה. חשבתי על זה שהעולם מלא בניסים. הרגשתי שזה אחד הרגעים שבו התחולל נס.

אחרי שנים רבות ראיתי את רותה שוב. חזרתי למחוז רוקולוני שבמזרח ארץ החוש אחרי שטיילתי במחוזות אחרים ובארצות אחרות. היא הייתה עכשיו אישה מבוגרת שלא לומר זקנה. השיער שלה עדיין היה אדום אבל ראו את שיער השיבה שמבצבץ איפה שמתחילים השורשים.

המראה היה שובר לב. היא ישבה בחוץ על כיסא ישן, לפני דלת ישנה ושתתה מכוס ישנה ושבורה. לידה ישב בנינוחות חתול בלי עין וביחד הם נראו כמו ציור שצייר צייר לפני אי אילו מאות שנים. היא עדיין לבשה את המעיל הכחול ולמרות השנים שעברו הפנים שלה נראו כאילו לא הזקינו בהרבה. צפיתי בה מרחוק וראיתי איך היא נכנסת דרך הדלת הישנה לביתה ושוכחת את הכוס הישנה והשבורה מאחור. המראה היה שובר לב.