נכנסנו לדירה של ויקטור אחרי ההלוויה. אני, מוטי, דנה ויונתן ואשר ורחמים. כולנו שכנים וגרים בבניין כבר יותר מחמש עשרה שנה. אחרי שעברנו את דלת הכניסה עמדנו צפופים במסדרון הצר ופשוט הסתכלנו מסביב. אף אחד לא התקדם ואני חושב שהיינו בשוק מעליבותם של החפצים של ויקטור וההזנחה של הבית בכלל. בכל שנות השכנות שלנו מעולם לא נכנסנו ממש לתוך הבית. או שהיינו משוחחים ליד דלת הכניסה, או בחדר המדרגות, או בגינה למטה או שויקטור היה מגיע לקפה של אחר הצהריים באחת הדירות של שכניו. אחרי כמה ימים שאף אחד מאיתנו לא ראה אותו, התחלנו לדאוג ובתורות כל פעם מישהו הלך לדפוק לו על הדלת. לפעמים כל אחד לבד, לפעמים ביחד אבל ויקטור אף פעם לא ענה. גם כשרחמים צרח לו מעבר לדלת ‘ויקטור יא בן של זונה! תפתח את הדלת או שאני מפרק אותך. היו אלה דנה ויונתן שהחליטו בסוף שחייבים להתקשר למשטרה בשביל שיבואו לפרוץ את הדירה שלו.

ויקטור מת. הוא היה מת בדירה שלו כבר כמה ימים עד שפרצו לו את הדלת ויחד עם זה שהדלת נפתחה, יצא ריח מחריד מהדירה. כולנו עמדנו בחדר המדרגות בדריכות שיא וכשהריח הנורא הזה התפשט בכל חדר המדרגות כבר הבנו שמאוחר מידי בשביל ויקטור. דנה התחילה לבכות ויונתן לקח אותה פנימה לדירה שלהם. רחמים מלמל ברוגז ‘בן זונה ויקטור’ ונכנס לדירתו, אשר שתק כמו שהוא תמיד שותק ונשאר לעמוד שם ולצפות במתרחש, מוטי אמר לי שיקח חודשים עד שהריח הנורא הזה יתנדף ואולי עדיף לעבור דירה וגם נעלם לדירתו ואני כמו אשר נשארתי לעמוד שם וחשבתי שאולי מישהו יספר לי מה קרה לויקטור.

למחרת מוטי כינס אותנו לפני שהתכוונו לצאת להלוויה. כולנו ירדנו לגינה והיינו לבושים שחורים. רק אשר לבש חולצה צהובה בהירה. מוטי סיפר לנו שכמה שעות אחרי שהוציאו את הגופה של ויקטור יצר איתו קשר מישהו שטוען שהוא חבר ילדות של ויקטור והוא אחראי על עזבונו. To make it short הוא אמר… ויקטור כתב צוואה, ובצוואה הזו הוא כתב שהוא מוריש את כל תכולת הדירה…לנו. מסתבר שהוא הכין רשימה מאוד ספציפית של חלוקה לכל אחד ובנוסף הוא כתב הערה שבכל שאר הדברים שנמצא בדירה אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים.
היינו דוממים. אולי המומים. רצינו לשאול את מוטי המון שאלות אבל לא ידענו מה לשאול ואני דיי בטוח שלמוטי לא היו תשובות לתת לנו אם אכן היינו שואלים. ויקטור היה מספר לנו המון סיפורים אבל עדיין אף אחד מאיתנו לא ידע דבר על חייו. מעולם לא היינו בדירתו ולא יכולנו לשער מה הוא יכול להוריש לכל אחד מאיתנו.

בהלוויה היינו רק השכנים והחבר ילדות המסתורי של ויקטור. הוא היה לבוש בחליפה ונראה כמו איש חשוב מאוד. אחרי שנגמר הטקס האיש בחליפה ניגש אלינו והפקיד בידו של מוטי את המפתח לדירה ומסמך שהוא שם בתוך ניילון. הוא הוסיף: ‘ויקטור מאוד אהב אתכם’ והסתכל לכל אחד מאיתנו בעיינים. לא העזנו לדבר ואני לא בטוח למה. הוא נכנס למכונית כסופה ונעלם מהמקום כשהוא מותיר אותנו כמו שהיינו בגינה בבניין, נטולי מילים.

אנחנו בתוך הדירה של ויקטור. רחמים שובר את הדממה ואומר ‘איזה מגעיל ויקטור’. כולנו פרצנו בצחוק בלתי נשלט ולקח לנו כמה רגעים להרגע. מוטי הוציא את המסמך מהניילון וכולנו הסתכלנו על המילים שביצבצו על מהדף. לא היה כתוב שום הסבר או הקדשה או משהו כזה. זו הייתה רשימת ציוד של תכולת הבית וליד כל דבר היה כתוב למי מאיתנו זה מיועד. בנוסף הייתה הערה ליד כל חפץ. מוטי כחכך בגרונו כאילו הוא עולה על פודיום בהיכל התרבות והחל להקריא את הרשימה.

טלפון בצבע ורדרד, ישן מאוד –> אשר. אני יודע שאתה אוהב דברים יפים וורודים. יש לי מעט דברים יפים אבל כל מה שנכנס להגדרה תחת ‘יפה’ , שלך.
הסתכלנו בהפתעה על אשר ששתק במבוכה וחזרנו להסתכל על מוטי.

מטאטא של החברה גרוגניפאוור עם מקל ארוך ועבה במיוחד –> רחמים. חשבתי על מה שסיפרת לי שקרה לך בכלא. עכשיו אתה יכול לדחוף להומו הזה מקל ארוך בחזרה שם מאחור. זה מטאטא מהאיכות הטובה ביותר אמנם לא סיפרתי לך, אבל פעם הוצאתי אדם מהכרתו אחרי שנתתי לו מכה הגונה בפרצוף ובצלעות עם המטאטא הזה. אין סיכוי שהוא ישבר תחת הרבה כוח ולחץ. אני מאחל לך בהצלחה.
עציץ של עץ פיקוס –> דנה. חשבתי על העץ ההוא של השכנים שהיו לך במושב הזה שגרת בו. זה שהזרקת לו רעל בשביל להתנקם בשכן הדוחה שלך. אולי עכשיו תוכלי לגדל את אותו ולהרגיש פחות אשמה.
מקרר –> רותם (זה אני) אני מוריש לך גם את מה שיש בתוך המקרר.
קופסא חומה קטנה עם מנעול שלא ניתן לפתיחה  –> יונתן.  יש לך כל כך הרבה סודות ואתה משאיר רמזים בכל מקום. אני חושב שהקופסא הזו תשמש אותך היטב. אני מקווה שתפקיד את סודותיך האפלים בקופסא הזו ושאף אחד לעולם לא יגלה אותם.

מוטי השתתק לפני שהמשיך לקרוא כי השם הבא, היה שלו.

ספר טלפונים המכורים –> מוטי. קשה להשאר נקי ולאחרונה אני מרגיש שאתה על הקצה. אני אפילו חושב שאולי חזרת להשתמש ואתה חושב שזה בשליטה. שנינו יודעים שזה בולשיט. בספר יש את הטלפון של נילי שסיפרתי לך עליה ואני חושב שזה הזמן שתפגשו.

הרשימה המשיכה אבל אנחנו השתתקנו המומים והסתכלנו אחד על השני. מוטי כחכך שוב בגרונו ואמר.. אולי נמשיך עם זה בפעם אחרת? כולם הסכימו ובמהרה יצאו מהדלת של הדירה של ויקטור. הסתכלתי לעברם ואמרתי שאשאר פה עוד כמה דקות. הם הסתכלו עלי בתמיהה.. והתפזרו לדירותיהם.

סובבתי את מבטי בחזרה לפנים הבית וניסיתי לפלס את דרכי לעבר המטבח. ויקטור, שלא ידענו עליו שום דבר, ידע על אשר, מוטי, רחמים, דנה ויונתן ובטח גם עלי את כל סודותינו הכמוסים ביותר וברגע אחד חשף את הסודות האלה בלי אזהרה מוקדמת. הוא לא חשף משהו עלי.. ולא יכולתי שלא לשאול .. למה?
עמדתי בפתח המטבח ובין כל הכלים המטונפים שהיו פזורים שם עמד המקרר. שמתי לב שהוא לא היה בחשמל ופחדתי לפתוח את הדלת ולמצוא משהו רקוב או מחריד בפנים. הוא הרי כתב שהוא מוריש לי את המקרר ואת מה שיש בתוכו.
שמתי את היד שלי על ידית הדלת והלב שלי קצת דפק, ספרתי עד שלוש ופתחתי את דלת המקרר. הוא היה ריק. פפפפ…הוצאתי הנחה ואמרתי לעצמי ‘ויקטור אתה בן זונה’.. אחרי ההקלה שחשתי פתחתי את דלת הפריזר בקלילות ובנונשלנטיות. אני חושב שהפסקתי לנשום לכמה שניות. לא האמנתי למראה עייני. הפריזר היה מלא.. שלא לומר מפוצץ בכסף זר. אירואים נפלו על הרצפה בזמן שהסתכלתי פנימה.

מי אתה ויקטור ולמה נתת לי את המתנה הזו?

הסתכלתי במהירות מסביב וזיהיתי תיק ישן ומלוכלך. שמתי את ערמות השטרות בתיק עד שהתמלא ואז חיפשתי עוד תיק ומלאתי גם אותו.. רק אחרי שמלאתי שלושה תיקים מטונפים בכסף מהפריזר של ויקטור יצאתי מהדירה שלו וסגרתי אחרי את הדלת.