אני לא מבינה את השפה שבה הם רבים אבל אני יכולה להרגיש את המצוקה של שניהם. אווה מדברת בהחלטיות ולעיתים בתוקפנות ומנסה בכל כוחה להעביר את הנקודה שלה.היא מוסיפה תנועות ידיים בשביל להעצים את עצמה ולתמוך בעמדה שלה.

בוריס פשוט יושב על כיסא בריכה עם העיינים קבורות במדרכה האפורה ומדי פעם מגניב מבט לאווה. היא נשענת עם גופה קדימה לעבר בוריס ואחרי כל משפט היא מקפידה להסתכל בעיניו כמדגישה את שסיימה עכשיו את משפטה.

אני לא מבינה מילה ממה שהם אומרים אבל ברור לי שבוריס עשה משהו שפגע באווה והיא לא רוצה לסלוח לו כל כך מהר. מידי פעם בוריס אומר כמה מילים אבל הקול שלו לא נשמע בחלל. זה נראה כאילו הוא מזיז את השפתיים אבל אין למילים שהוא אומר שום ווליום.

אווה ישר נכנסת לדבריו וחותכת אותו כאילו מעמידה אותו על טעותו. דיי ברור שהם לא מקשיבים אחד לשניה ואולי גם לא מבינים אחד את השניה. אני מסתכלת על הפנים של אווה. הם חתומות בכעס.

בוריס קם ונכנס לבר כשמגיע אחד הלקוחות הקבועים ואווה נשארה לשבת על כיסא הבריכה. הציפורניים שלה שצבועות בלבן בוהקות בשמש שיצאה לפתע ושיערה שצבוע בבלונד מחזיר אור ומסנוור את עייני. היא כותבת משהו בקדחנות בפלאפון שברשותה וכשבוריס חוזר לשבת לידה היא אפילו לא מסתכלת עליו.

בוריס יושב חסר אונים ומסתכל באי נוחות לעבר הרחוב. מדי פעם מצמיד את בקבוק הבירה לשפתיו ולוקח לגימה בשביל להעביר את הזמן. את הדקות הבאות ולאחר מכן את השעות הבאות אווה ובוריס העבירו בשתיקה. לא היה להם מה לומר אחד לשניה.

הם חזרו יחדיו לדירה של שניהם ולמרות שלא הצליחו להבין אחד את השניה הם ניכנסו למיטה עירומים ומתחת לשמיכה נגעו אחד בשני ועשו אהבה. זה תמיד מרגיע אותם. זה תמיד מזכיר להם שאולי בכל זאת יש שם משהו, שאולי לא כדאי לוותר.

.

חמש שנים קדימה, אווה ובוריס כבר לא ביחד. הם אמנם עשו ילד משותף וקראו לו יוהן אבל הוא הדבר המשותף היחידי שהם חולקים. אווה לא מגיעה לקפה שבבעלותו של בוריס ובוריס לא עובר ברחוב שבו לאווה יש סטודיו לתכשיטים.

אווה עדיין בלונדינית, מטופחת, עם צפורניים מטופלות רק שעכשיו היא אינה לובשת בגדים שגדולים ממידותיה בכל מיני צבעים. היא תמיד לובשת שחור או אפור ותמיד מרוח לה ליפסטיק בצבע ורדרד על השפתיים. פעם, בוריס ראה אותה בפארק עם גבר גבוה, לבוש בחליפה ונעלי עור שחורות. היא הייתה יפייפה אבל היא לא נראתה לו מאושרת. הוא התנחם מזה קצת.

בוריס עדיין רווק. הוא גר איפה שהוא ואווה גרו פעם לפני חמש שנים ומנהל את אותו בית קפה איפה שרבו ואחר כך חזרו לדירתם ושכבו מתחת לשמיכה. הוא לא אוהב את השכונה שלו אבל אף פעם לא חשב לעזוב אותה. הוא ממשיך לנהל את בית הקפה כי הוא לא מאמין שימצא משהו אחר שיתגמל אותו באותה מידה. הוא עייף. חמשת השנים האחרונות סחטו ממנו כל טיפת אמביציה שהייתה לו ואין לו כל כוונה לחפש או להתחיל דרך חדשה.

אווה ראתה את בוריס יום אחד בסופרמרקט.היא מיד התחבאה ואז התביישה שהיא מנסה להתחמק ממנו. היא הציצה מבין המדפים וראתה כמה הוא מוזנח ועייף. ליבה הכמיר.
היא הייתה בטוחה שהוא זה שימשיך הלאה מהר יותר מבין שניהם. שהוא זה שימצא בחורה חדשה לחלוק איתה את המיטה שפעם הייתה שלהם ושהוא זה שיעשה מהפך בחייו לאחר שלא יצטרך יותר לעמוד מול הציפיות הגבוהות שכיביכול היו לה. היא חיכתה מאחורי המדף עד שהוא שילם את החשבון ונעלם. רק אז עזרה אומץ להסתובב ולאסוף מצרכים לתוך העגלה שלה.

בוריס ידע שהיא בסופרמרקט בכל הזמן שהוא היה שם. הוא ראה אותה איך שנכנס ואחר כך גם ראה איך ניסתה להתחבא מאחורי המדף של החמוצים רק כדי שלא תפגוש בו. הוא לא נעלב. הוא היה אסיר תודה שנחסך ממנו האוקוורד מומנט שיכל היה להיות לשניהם אם היו נפגשים.

ארבע שנים אחורה. זה היה ריב נוראי. בסוף השכנים גם הזמינו משטרה. חילופי הדברים בין אווה ובוריס היו קשים ואלימים. יוהן רק נולד והיה בתוך העריסה שלו בזמן שההורים שלו צרחו ושברו כל רהיט וחפץ שהיה להם בבית. עיניו של יוהן היו פקוחות אבל הוא לא ראה דבר. הרעש והבלאגן שהתחולל בבית לא גרם ליוהן לבכות, אפילו פעם אחת. הוא היה עד כדי כך שקט שאווה ובוריס שכחו לרגע מקיומו בויכוח הסוער שניהלו, שבעיקבותיו אווה עזבה את הבית.

כשהמשטרה הופיעה בפתח הדלת שברחוב מטהקלוגו 19, אווה ובוריס לא שמעו את הדפיקות החזקות. הם היו כמו שתי חיות פרא שרק ברחו מכלוב שהיו כלואים בו יותר מידי זמן. בסוף השוטרים פרצו לדירה. שוטר אחד תפס בכוח את ידו של בוריס לפני שזרק פמוט כסף לעבר אווה והשוטר השני החזיק את ידייה של אווה בחוזקה ופרק אותה ממוט ברזל שהיא אחזה בו. הם שטטו דם. בוריס פתח את הראש ולאווה היו חבורות בכל הגוף. יוהן עדיין לא בכה ולכן לקח עוד כמה דקות לשוטרים לגלות שישנו תינוק בבית. כשהם סוף סוף ראו את העריסה וגילו את יוהן, המומים, הם אספו אותו לתחנה ביחד עם אווה ובוריס שישבו עכשיו כל אחד בניידת נפרדת.

את העריסה של יוהן שמו במשרדו של מנהל התחנה, רומן.
רומן בעצמו היה אבא צעיר ובמשרדו, בשעה המאוחרת, הוא הסתכל בפניו של יוהן בתמיהה. הוא היה עייף ממשמרת של יום עבודה והוא לא האמין שהקפיצו אותו לתחנה אחרי התקרית של אווה ובוריס.

יוהן המסכן, רומן חשב לעצמו כשהוא הסתכל על עיניו התמימות. מה יהיה עליו עכשיו? הוא הרים אותו מן העריסה ועירסל אותו כמו שהוא רגיל לערסל את בנו החדש בתיקווה שיוכל לגרום לו לישון. אבל יוהן לא הבחין במחווה והחל לבכות ולצרוח ממש כמו שהוריו עשו כמה שעות קודם לכן. יוהן לא נרגע ובכה כל הלילה עד שהתיש את עצמו לחלוטין. רק אז נעצמו לו העיניים והוא נרדם.

עשרים שנה קדימה יוהן עזב את פולין וגר כבר שנתיים בנורבגיה. שם הוא הרגיש שהטבע המרהיב והאוויר הנקי מתאים לו הרבה יותר, וזה למרות הקור הסקנדינבי. נמאס לו מן העניות והכיעור של עיר הולדתו ובעיקר נמאס לו מהמשפחה המפורקת שלו ומן החברים שהתמכרו ברובם לסמים.

אחרי שאביו החורג נתן לו אגרוף כי חשב שהוא לקח לו כסף מן הארנק, יוהן החליט לעזוב. אף על פי שאביו התחנן בפניו שלא ילך והבטיח לו שאם יתגורר אצלו יהיה לו הרבה יותר טוב, יוהן ארז את כל חפציו בתיק, קנה כרטיס טיסה עם מעט הכסף שחסך וטס.

הוא הגיע לנורבגיה בלי כלום. הוא ישן כמה לילות בהוסטל מעופש וביקש מהבעלים לעבוד בהוסטל תמורת לינה במקום. בעל ההוסטל שמיד רחש חיבה מיוחדת ליוהן, הסכים. ככל שעבר הזמן, יוהן הפך להיות בן בית בביתו של מנהל ההוסטל, רודיירד.

רודיירד ואישתו וילמה הזמינו את יוהן לעיתים קרובות לארוחות ערב ולאירועים משפחתיים. עד מהרה כל בני משפחתו של רודיירד הכירו את יוהן היטב ולראשונה בחייו יוהן הרגיש רצוי. הוא מיעט להתקשר להוריו שהתחננו בכל פעם שהם דיברו שהוא יחזור. הוא לא סיפר להם דבר על חייו בנורבגיה ולא פרט אחד על רודיירד ווילמה ועל המשפחה החדשה שהוא אימץ. הוא שנא יותר ויותר את הוריו שהשאיר בפולין ולאט לאט התנכר אליהם עד שפסק להתקשר אליהם והקשר נותק..

חמש שנים קדימה בוריס מצא את עצמו בנורבגיה. הוא לא ידע דבר על מקום המצאותו של יוהן אבל הוא לא יכל יותר לסבול את הנתק. הוא פחד, פחד אימיים שמשהו קרה ליוהן ושזו הסיבה שלא הוא ולא אווה שמעו ממנו כבר כמה שנים. הוא היה אכול אשמה ובושה שלקח לו כל כך זמן להגיע לנורבגיה וכשהסתכל אחורה על ילדותו של יוהן ואחר כך על בגרותו הוא התבייש בעצמו. הוא היה אבא גרוע.

מהרמזים שהיו לו ומהקידומת של מספר הטלפון שיוהן היה מתקשר אליו הוא הסיק שהוא נמצא באוסלו אחרי שהוא נחת בעיר בוריס הרגיש כל כך רע שהדבר הראשון שעשה זה להכנס לבר הראשון שראה. הוא שתה ושתה ושתה עד שהיה מעורפל לגמרי ואפילו כשל בדרך כשהלך לשירותים. כשבעל הבר ניסה לעזור לו בוריס צרח עליו כמו שידע לעשות וכמעט התחיל קטטה. אבל בעל המקום הניח לו ואחרי שיצא מן השירותים הוא נתן לשני ביריונים להוציא את בוריס באגרסיביות החוצה.

בוריס עדיין היה איש קשה יום ולא היה לו כסף רב. בלי לדעת, הוא הגיע לאותו הוסטל שבו יוהן ישן כשרק הגיע לאוסלו. ובלי לדעת הוא פגש ברודיירד שהפך להיות משפחתו של יוהן בשנים האחרונות. כשרודיירד הבחין באיש השיכור סבלנותו פקעה ומשום שלא היה מעוניין בשום צרות מיותרות ידע שיסרב לארח את השיכור. בוריס דיבר לא יפה לרודיירד עד שלבסוף רודיירד אמר לו שהוא אינו יכול ללון בהוסטל במצבו ושילך לחפש מקום אחר.

בוריס שהיה מובס, מבוייש וכעוס ראה את סכין המטבח שעמדה בקצה הבר ובלי לחשוב הוא קפץ לעברה ונפנף אותה מול רודיירד. רודיירד ניסה להתגונן ולהגיע לטלפון שהיה ממש מתחת לדלפק. כששלח את ידו לשפורפרת ניצל בוריס את ההזדמנות ודקר אותו בצווארו. דם מילא את הדלפק והרצפה. רודיירד נפל מאחורי הדלפק ובוריס הפיל את הסכין. הוא לא התכוון לפגוע באיש המסכן. בוריס שהיה בשוק אחרי המעשה של עצמו ברח מן הכניסה לעבר הרחוב היישר לכביש. הוא בכה בקול רם וצעק איפה אתה יוהן??!! הוא לא ראה שמשאית מתקרבת לעברו ואפשר לומר שהוא לא היה מודה לדבר שהתחולל סביבו. נהג המשאית רונאלדו שנסע כבר 11 שעות באותו היום לא ראה את בוריס ודרס אותו.

בוריס מת מיד.
בתוך הבר רודיירד דימם למוות אבל עדיין היה בחיים. בטיימלין הוא מת 20 דקות אחרי שבוריס מת מדריסת המשאית.