אני כותבת את הפוסט הזה כשאני נמצאת מול חוף יפיפה בפיליפינים. המים צבועים בגוונים שונים של כחול וטורקיז יש כמה סירות קטנות שפזורות במים, קצת יותר רחוק רואים איים קטנים. זה נראה כמו עננים שנכנסים לתוך המים. היום בהיר במיוחד, יש רוח והרעש של הגלים עוטף ונעים לאוזניים. עברו בסך הכול כמה ימים מאז שעזבתי את יפן. המעבר היה חד. יום אחרי ההופעה האחרונה כבר ישנתי בגאסט-האוס טיפוסי למזרח והתקלחתי בבאקט קר. חום ולחות עטפו אותי וגם האהבה שלי.
אני נמצאת בבונגלו על החוף כשכל מה שיש לי לעשות זה להתרחץ בים, לקרוא את הספר שלי ולאכול. אני מנסה מידי פעם להתחבר לאינטרנט בשביל להמשיך לעבוד על פרויקטים שעוד לפני ומחכים לי בארץ אבל האינטרנט ממש גרוע ולא ממש מאפשר את זה. אז החופש נכפה עלי.
הנוף פה מטורף ולא רגיל. יש פה שקט ואין הרבה אנשים. אני עדיין לא קולטת לגמרי איפה אני. לפעמים מתוך שינה אני מתעוררת מבולבלת ומדברת עם יובל באנגלית כאילו אני עדיין ביפן.
אני מנסה לכתוב לכל האנשים שלקחו חלק בפרויקט ביפן מעין מכתבי תודה והערכה וזו לא משימה כל כך קלה. בקיצור אני עדיין לא ממש התנתקתי.
אני מרימה את העיניים מהמחשב ואני רואה כחול כהה, כחול בהיר,טורקיז,ירוק,לבן ועוד צבעים של בוקר