הגענו לנקטצו; מיאקו אספה אותנו מתחנת הרכבת עם הילדה הקטנה שלה, טומומי, שהייתה ביישנית למדי מהנוכחות שלנו. אנחנו נישן שני לילות אצלה לפני שנמשיך הלאה ולפני שהגענו לבית שלה עצרנו בסופר לקנות מצרכים.

בבית של מיאקו מתגוררים ההורים שלה, היא והבת שלה, דגים, כלב עם חיתול, חתול, אוגרים וציפור שהם הצילו מהחתול שלהם כמה ימים לפני שהגענו.

כשנכנסנו מיאקו הראתה לנו את הסלון, שהיה דחוס בדברים, בו אבא שלה יושב במעיין מושב שנראה כאילו שהוציאו אותו מרכב ישן. הוא נמצא בין מלא מדפסות ומסתכל לכיוון הטלביזיה והמחשב, גולש בגוגל-מאפס, מדפיס מלא דפים שעליהם מפות והופך אותם לספר בעזרת סוג של סלוטפ. האמא, במטבח מפוצץ בסירים, עובדת בבאלגן שקשה להסביר, מבשלת כל מיני נבלות בשביל להאכיל את הנפשות של הבית. מיאקו הראתה לנו את החדר שאנחנו ישנים בו שגם הוא מלא באביזרים של המסעדה הטורקית שפעם הייתה לה ואמרה לנו להניח את הדברים ולבוא איתה ועם הבת שלה טומומי לטיול עם הכלב.

הדחיסות והצפיפות בבית גרמה לנו להסכים בשמחה רבה לטיול בחוץ למרות שהתחיל לרדת שלג.
עשינו טיול ארוך וגילינו שמיאקו גרה באיזור של חקלאים רבים. בדרך פגשנו מגדל חצילים שפינק אותנו בכמות של חצילים שאין מצב שאי פעם נוכל להכיל.
מלאים בחצילים ועם כלב שבכלל לא התפנה בכל הזמן הזה שהיינו בחוץ, חזרנו לדירה הדחוסה עם האמא והאבא שבעצם יותר נכון להגדיר אותם סבא וסבתא.

מיאקו הכינה אוכל עם חיות אז בישלנו לנו אוכל צימחוני כשהסבתא לא מפסיקה להפריע, להתערב ולנסות להכניס לנו טופו ישן ודגי גופי למרק. מדי פעם מיאקו באה וצועקת עליה שתסתלק מהמטבח.

בארוחת ערב, אחרי שהסבא שתה כמה כוסיות של שוצ’ו הוא התחיל לדבר איתנו ביפנית על פוליטיקה תוך כדי זה שהוא שם במחשב שמחובר לטלביזיה סרטים על השואה ועל יהודים. הוא שאל אותנו מה אנחנו חושבים על הכורדים בטורקיה תוך כדי שהוא נקרע מצחוק ושולח את הילדה בת השש למלא לו את הכוס במים חמים ושוצ’ו. מיאקו התעייפה מלתרגם לנו את מה שהוא אומר ואמרה שהוא מדבר שטויות ואין לה כוח אליו.

אחרי הארוחה המשעשעת, יצאנו למעין פעילות מחוץ לבית שהצטרפו אליה הילדים של השכנים. הדלקנו מלא מלא זיקוקים עד שהחבילה הבלתי נגמרת של מיאקו הסתיימה. פרשנו לחדר והיינו די המומים מהשינויי ומהאינטנסיביות של המקום החדש. אני לא מאמינה שנשאר ללילה נוסף כאן

טעיתי.
עד מהרה די התאהבנו במיאקו ובטומומי שגם הן לקחו אותנו למקומות הכי שווים באיזור.
למדתי שמיאקו הייתה נשואה והתגרשה בכך שזייפה את החתימה של בעלה בעירייה, שהיא שונאת את אמא שלה, שהיא ממש לא יפנית טיפוסית ושמה זין על המסורת. היא מורה בבית ספר שלטענתה ממש גרוע ורוצה בעתיד לפתוח מסעדת טייק אווי של אוכל טורקי.

היא לקחה אותנו למקדש יפייפה שנמצא בתוך הר ואחרי טיפוס לא ארוך מגיעים לנקודה שממנה רואים נוף מטורף של עוד הרים ויערות. נסענו לעוד הונסן שהיה מדהים ביופיו, שני בתי קפה מיוחדים שתקועים באמצע שום מקום והדבר המדהים ביותר היה ממש לפני שהיינו צריכים לעזוב. מיאקו לקחה אותנו למפל מים חבוי, לא רחוק מאוד מהבית שלה. מפל פראי ועצום עם המון ירוקת וקצת שאריות שלג מהיום שעבר. המראה היה מפעים ושמחנו שהיא עוד הספיקה להראות לנו את זה לפני שעזבנו.
הנסיעה הבאה שלנו הייתה באוטובוס לילה. עשר שעות.. מיאקו הכינה לנו בנטו-בוקס עם כדורי אורז, בננות, וחלב אורז.
שוב בתחנת הרכבת. נפרדים בחיבוק ממיאקו וטומומי וממשיכים בנסיעה אל עבר הבוקר..