אחרי ההופעות ביוקוהמה התחיל הטיול הקטן שלי ביפן.
טסנו מטוקיו להויטה שזה באי אחר ביפן שנקרא קיושו. האי הזה מסומן לנו במפה כבר שנתיים בגלל המלצה חמה מחברה על עיירת הונסנים (מעיינות חמים) שנקראת קוראקאווה. מהשדה לקחנו אוטובוס ואז עוד רכבת והגענו לעיירה קטנטנה. בתחנה חיכה לנו טייג’י שאצלו היינו אמורים להתארח בלילה הקרוב והוא בא לאסוף אותנו לבית שלו שנמצא עוד יותר עמוק בקאנטרי סייד.
מהאוטו יצא בחור שמנמן ומחוייך עם סינר טבחים אפור וגדול. הוא פתח לנו את הדלת למכונית ולקח אותנו לסופר הקרוב אחרי שהסביר לנו שליד הבית שלו אין כלום.
כולנו נכנסנו לסופר ביחד וכל אחד מילא את הסלסלה שלו. הוא בכל מיני דגים, עופות ואלכוהול ואנחנו בירקות, טופו ונאטו.
בדרך לבית עברנו דרך הרים מלאים בעצים. טייג’י הסביר לנו שהוא שף ולפני שהגענו אליו הוא לקח אותנו לראות את המסעדה שלו שנראת כאילו הוא אף פעם לא מפעיל אותה. אחרי שדיברנו על ירקות ועל צמחונות הוא לקח אותנו לקטוף פטריות שיטאקה שהוא מגדל בעצמו.
הפטריות גדלות בתוך עצים והן עצומות ויפייפות. קטפתי ארבע פטריות למרק שתכננתי להכין לארוחת ערב.
הבית של טייג’י בן 100 שנים ונמצא על גדות הנהר. בית יפני גדול מאוד שגרים בו הסבא, האמא וטייג’י בן ה32. כשחנינו עם המכונית הישנה שלו הוא הראה לנו את המקלחת שזה סוג של הונסן מפנק, את המטבח ואז את הקומה השנייה שבה נמצא החדר שלנו עם רצפת טטמי, פוטונים, תה, קומקום, תנור קטן, וחלונות גדולים שמשקיפים למעין מקדש שנמצא מעבר לנהר… וכמובן הרים.
מהרגע שהגענו הרגשתי שזכינו. טייג’י הוא סוג של דג זהב. כל משאלה שהייתה לנו התגשמה עוד לפני שהספקנו לספר לו עליה. הימים הבאים היו פשוט מדהימים. כל יום פתחנו את הבוקר עם ארוחת בוקר שטייג’י הכין לנו. ארוחת בוקר עשירה ויפנית שכללה מרק, אורז, ירקות, סלט, נאטו ותה יפני ירוק. טייג’י הקפיד שבכל בוקר תהיה הפתעה טיפה שונה ושארוחת הבוקר לא תהיה בדיוק אותו הדבר.
בנדיבות מרגשת טייג’י החליט שבימים הבאים הוא לוקח אותנו למקומות הכי יפים שיש באיזור וככה מצאנו את עצמנו יום אחד בעיירת הונסנים ישנה ונטושה מתהלכים ברחובות קטנים וגשרים שחוצים נהר יפיפה, ביום אחר במפל מים מטורף ובבית קפה מקומי מיוחד וביום האחרון אחרי שהזמנו אותו להצטרף אלינו לכוכבית שמסומנת לנו במפה.. קוראקאווה, עיירת ההונסנים היפייפיה, טייג’י הצטרף בשמחה והציע להסיע אותנו בלי תשלום. בקוראקאווה מצאתי את עצמי עירומה בהונסן היפה ביותר שראיתי על גדות נהר, בין עצים ירוקים, מחייכת וחושבת כמה טוב ויופי יש בעולם. כמעט כל יום בישלנו אצל טייג’י ארוחה צמחונית ובני הבית תמיד התפעלו שזה יצא לנו ממש טעים. עודדנו אותם לקחת מהבישולים שלנו והם עודדו אותנו לשתות שוצ’ו (אלכוהול יפני). ביום האחרון אחרי שמיצינו את עיירת ההונסנים, טייג’י לקח אותנו לעיירה הבאה שאליה החלטנו להמשיך. הערה קטנה לפני שאנחנו מסיימים את הפרק הראשון של הטיול. בקאנטרי סייד כל נסיעה היא בין שעה לשעה וחצי ככה שהייתי דיי בשוק שטייג’י לוקח אותנו את המרחקים האלה. כל פעם ששאלתי אותו אם זה באמת בסדר או שהראנו התנגדות ואמרנו שנסע באוטובוס, טייג’י קפץ והקדים..נו, נו, נו פרובלם. איטס מאי הובי.
המשפט הזה הצחיק אותי כל פעם שהוא אמר את זה.
כשהגענו לתחנת רכבת ירדנו בעצב מהרכב של טייג’י, חיבקנו אותו ונפרדנו לשלום.