אני אוהבת שדות תעופה. אני אוהבת את הרגע שאני מגיעה לדלפק , שמה את המזוודה שלי ורואה שהיא פחות מ13 קילו. אני אוהבת את התחושה ההדרגתית שבה הנסיעה נהיית קלילה יותר ולאט לאט נפטרים מאוד תיק ועוד תיק.
אחרי שאני מקבלת את הכרטיס טיסה ולפני שאני נכנסת לביקורת גבולות יש את השיחה של הרגע האחרון לביטוח .ואז הקלה ..יופי, גם מזה נפטרתי.

ממשיכה לתור של הביטחון ולדילמה האכזרית באיזה תור לבחור, ואז לבחור בתור הלא נכון. זה שלא זז ובא לך למות.
אני אוהבת את הרגע של הכף יד כשאני מדלגת על התור הארוך במיוחד שיש בחגים ותוך שניות אני כבר בדרך לחוצות במהירות את הדיוטי פריי ישר לגייט ולספר שמחכה לי שאותו אני מצליחה לקרוא רק כשאני בטיסות. לפני שאני עולה על השביל הממונע האחרון אני קופצת לשירותים. ריח חזק ומוגזם של אקונומיקה, של פרחים סינטטיים ושתן..דוחה..דווקא זה חלק שאני לא אוהבת.
אני מתיישבת ומקשיבה להודעות המוקלטות ולפקידות שמודיעות על הטיסות בעברית ואחר כך באנגלית.. תמיד מסיימות עם thank you שנשמע בגלל המבטא הגרוע של הישראלים כמו fuck you.
זה מצחיק אותי מאוד.
הפעם יש התרגשות גדולה בשדה. נבחרת מכבי תל אביב מלווה אותי בתחנות של השדה,לוקחת תשומת הלב רבה. הפקידות מתרגשות, אנשים מצטלמים. הנבחרת מחלקת כיפים גבריים במיוחד ותפיחות על הרבה כתפיים. זה משעשע לשמוע את ההתלחשויות המרוגשות על הסלבריטאים המקומיים.
עוד לא הספקתי לחשוב על היום שהיה אתמול ואני עדיין לא מצליחה לחשוב על מה שאני צריכה לעשות כבר מחר.

ואז הכול השתבש.
זה התחיל בהודעה שמעבירים אותנו לגייט אחר, כבר סימן על הבאות.
אני, קבוצת מכבי תל אביב , קבוצה נוספת שלבשה מדים ירוקים (אולי קבוצה של אוהבי טבע כאלה) ושאר הנוסעים עברנו בכבדות לגייט החדש.
בלי שום הודעה לאט לאט עובר הזמן של הבורדינג , הפקידים כאילו חושבים שאף אחד מהנוסעים לא ישים לב שאנחנו באיחור. אני שואלת בדלפק מה קורה? ואם זה אומר שנפספס את הקונקשין? בביטול הן עונות לי שממש לא. איחור, בקטנה.
עברה שעה וחצי ועדיין כל הנוסעים מחוץ למטוס. כבר דיי ברור שתהיה בעיה עם הקונקשנים ואנשים מתחילים להילחץ. גם אני.
כשסוף סוף היינו על המטוס עדיין חשבתי שאני אספיק לטיסה הבאה שלי.
אני רק צריכה לרוץ ממש מהר. המזוודה תגיע כבר כמה ימים אחרי.
רק בנחיתה כשאני מסתכלת על השעון אני מבינה שהמטוס ליפן כבר המריא בלעדי.
אז אני בטורקיה. במלון עאלק חמישה כוכבים עם עאלק מסעדה של חמישה כוכבים אוכלת אוכל בינוני ומסתכלת דרך החלון הגדול שהתיישבתי לידו. איסטנבול גשומה ואפורה . כאן כבר חורף.

שיכנו אותי בחדר שמיועד לנכים. זה מצחיק אותי לכתוב את זה. החדר ענק צורה מוגזמת ובכל מקום אפשרי יש חוט אדום שיוצא מהקיר, שאפשר למשוך אותו למקרה שנקלעים למצוקה.

יש לי כמה שעות להעביר פה..