הבנו מהר מאוד שלא נבלה בקורון יותר משלושה ימים למרות שהתוכנית המקורית שלנו הייתה להגיע לשבוע. באחד הימים לקחנו את אחד הסיורים שכל הסוכנויות טיולים המקומיות מציעות לתיירים פיליפינים וזרים כאחד. שייט לחמש אתרים באיים מסביב לקורון. מזל שעשינו את זה. היינו בכמה מקומות הכי יפים שראיתי. חופים לבנים, אלמוגים ואגם אחד ענק בין איים וצוקים עם מים ירוקים, צלולים ועמוקים. אחרי שעברנו את החוויה הזו הבנו שאנחנו יכולים להמשיך הלאה וכבר למחרת בשמונה בבוקר היינו על סירה חזרה לאל-נידו. הסירה הייתה גדולה ומרווחת. היינו רק תשעה נוסעים שלעומת הסירה שאיתה הגענו, שבה הצטופפנו יותר מעשרים תיירים הייתה פינוק. אז בדרך חזרה היינו שני גרמנים שרופים מהשמש, שני זוגות של ספרדיים שגילו אחד את השני וידברו בהמשך כל השייט ,פיליפיני, עשיר אחד ואנחנו. זה עבר בלי ששמנו לב. בדרך החלטנו שאנחנו ממשיכים ולא נשארים עוד לילה באל-נידו .לא הספקנו למצמץ מהרגע שעגנו ברציף וכבר עלינו על וואן אחרי מיקוח קצרצר לכיוון רוחאס, עיירה שחשבנו שהיא קטנה שבה התכוונו ללון בלילה ולהמשיך למחרת לפורט-ברטון. הוואן היה מלא ואנחנו ישבנו בספסל האחורי. מאחורינו הבאגאג’ עם כל התיקים שלנו ושל כל הנוסעים. כמה דקות ויצאנו לדרך. הדרך מאוד פתלתלה ובחלקה מאוד משובשת אז הנסיעה הייתה מאוד קופצנית ולא חלקה. בנקודה מסוימת עצרנו בעוד מקום והנהג העלה נוסעים נוספים. אני חשבתי שהוואן כבר מלא אבל הסתבר שבבאגאג’ יחד עם כל התיקים יש עוד שני כיסאות שהתמלאו בשתי נשים נוספות. המשכנו בנסיעה המשובשת שלנו כשאני שמה לב שמסביבי אנשים מתחילים להרגיש לא טוב ומאוד מתאמצים להתגבר על הבחילה מהנסיעה. זאת שישבה מאחורי הקיאה לתוך שקית כל כמה רגעים. מהחלון ראיתי את השקיעה שהייתה אחת היפות שראיתי. צבעי ורוד זוהר צבעו את השמיים. צבעים כל כל עזים שאם הייתי רואה את זה בתמונה הייתי חושבת שזו תמונה מעובדת שצבעו במחשב. ניסיתי להעיר את הישראלי שישב לידי שיראה את השקיעה הנדירה הזו אבל שמתי לב שהוא גם לא מרגיש טוב ונאבק עם הצורך להקיא. אז חזרתי לחלון והסתכלתי על השמיים. שמיים שעוד אף פעם לא ראיתי, ובזמן שכולם נאבקים בבחילה וזו שמאחורי מקיאה לשקית חשבתי איזה מזל שאני פה.
הגענו לרוחאס שהתבררה כעיר לא כל כך קטנה. תפסנו ריקשה לאיזה פנסיון שזכרנו שקראנו עליו. מקום עלוב שנראה כמו מלונית זולה. חדר מחניק עם המון יתושים וריח של ישן. לקחנו אותו. שמנו את הדברים ויצאנו לבדוק מה קורה בסביבה.אחרי הליכה לא ארוכה בחושך ופגישה עם תלמידים מקומיים מצאנו את עצמנו במסעדה וויאטנמית שהתפריט שלה היה דל ואכלנו את ארוחת הערב שלנו. בלילה חזרנו ברגל לחדר שלנו במלונית ולא עבר הרבה זמן לפני שנרדמנו. אני כבר חיכיתי לבוקר וכשהוא הגיע התעוררתי כבר בשש. אור צהוב נכנס לחדר ודווקא לא חשבתי שהמלונית הזו כזו גרועה . נאבקתי ברצון שלי להעיר כבר את יובל אז ישבתי וכתבתי.
היום אנחנו נמשיך מכאן לפורט-ברטון.